החלטה בתיק בש"פ 6523-10

1.             כתב אישום שהוגש לבית משפט השלום לנוער בנצרת מייחס לעורר ולשניים אחרים, כ' וי-י', ביצוע בצוותא של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין, ואיומים, כל אלה עבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). לפי הנטען בכתב האישום, העורר, כ' ו-י' הסתכסכו עם נער אחר (להלן: א'). זאת, על רקע התנגדותו של כ' ליחסיה של אחותו עם א'. על פי הנטען, במועד שאינו ידוע במדויק, תקפו כ' ו-י' את א' והיכו אותו נמרצות, תוך ש-כ' מאיים אליו לבל ימשיך להתראות עם אחותו. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 29.7.10, נתקלו כ' ו-י' בשעת לילה מאוחרת בבן-דודו של א' (להלן: המתלונן) ובחבריו. לאחר חילופי דברים בין שתי קבוצות הנערים, נטל י' בקבוק וודקה והיכה באמצעותו את המתלונן בראשו. בתגובה, כך על פי המיוחס, דחף המתלונן את י' ואמר לו לזוז, משום שהוא אינו רוצה לריב איתו. או אז, החלו י' ו-כ' להכות את המתלונן במכות אגרוף ובעיטות בכל חלקי גופו. בהמשך, נצמד כ' למתלונן, הוציא סכין והחל לנופף בה לעברו של המתלונן. האחרון ניסה להימלט, אך השניים דלקו בעקבותיו. במקביל, הוזעק למקום העורר, ששהה בקרבת מקום. השלושה המשיכו במרדף אחרי המתלונן, השיגו אותו ואז היכו אותו בצוותא במכות אגרוף ובסטירות, בכל חלקי גופו. נטען, כי שניים מחבריו של המתלונן ששהו במקום (אביעד והקטין י' ר') ניסו להפריד בין הניצים, אך ללא הועיל. במהלך תקיפת המתלונן על-ידי כ' וחבריו, דקר כ' את המתלונן באמצעות הסכין שהחזיק שתי דקירות, אחת בבית החזה והשנייה בבטן. אביעד ניגש לכ' לשאול אותו מדוע דקר את המתלונן, ובתגובה, הרים העורר אבן גדולה שאותה זרק לעבר אביעד. בהמשך, החזיקו העורר ו-י' באביעד ומנעו ממנו להתקרב ל-כ'. בשלב זה, כך על פי כתב האישום, הגיע כ' בריצה לכיוונו של אביעד, הניף לעברו סכין ואמר לו "תעוף מפה, אחרת אדקור גם אותך". כתוצאה ממעשיהם של העורר וחבריו נגרמו למתלונן שני חתכים שהצריכו טיפול רפואי.

2.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר, כ' וי' עד לתום ההליכים נגדם. הדיון בעניינו של כ' הופרד מזה של י' והעורר, משום שבאת-כוחו של הראשון לא יכלה להתייצב במועד שנקבע. בית המשפט לנוער בנצרת (כב' השופט מ' נדל) קבע בהחלטתו מיום 10.8.10 כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לעבירות המיוחסות לעורר ול-י', והורה על עריכת תסקיר מעצר. העורר ו-י' ביקשו לערור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי לנוער, אך בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת נ' מוניץ) הסכימו למחוק את הערר תוך שמירת זכותם לערור, עד שיוגשו תסקירי מעצר  ותתקבל החלטה בעניינם. תסקיר המעצר בעניינו של העורר העלה כי משפחתו אינה מסוגלת להציב לו גבולות, ולכן לא ניתנה המלצה על חלופת מעצר מתאימה. עם זאת, הועלתה אפשרות כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר במוסד הנוער "בית זיו". לאחר שבחן את תסקירי המעצר בעניינם של השניים קבע בית המשפט (כב' השופט א' כנעאן) כי חלופות המעצר שהוצעו על-ידי העורר ו-י' אינן מספקות, ולפיכך, לא ניתן לשחררם לחלופת מעצר. יחד עם זאת נקבע, כי האפשרות לשחרורו של העורר לחלופה מוסדית במוסד הנוער "בית זיו" תיבחן באופן מעמיק על-ידי שירות המבחן. ביחס ל-כ', הורה בית המשפט - בהסכמת הצדדים - לשחררו למעצר בית מלא בבית סבתו, בפיקוח ובתנאים.

3.             העורר ו-י' הגישו ערר על ההחלטות שניתנו בעניינם לבית המשפט המחוזי לנוער בנצרת, ובגדרי הערר השיגו על הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדם. עוד טענו כי הם הופלו לרעה ביחס ל-כ', אשר, כאמור, שוחרר לחלופה. הערר נדחה. בהחלטתו מיום  25.8.10, קבע בית המשפט המחוזי לנוער בנצרת (כב' סגן הנשיא תאופיק כתילי) כי נוכח התסקיר השלילי שהוגש בעניינם של העורר ו-י', אין מקום להורות על שחרורם לחלופה. בית המשפט הוסיף והעיר, כי הבדיקה בעניין חלופת מעצר לעוררים טרם מוצתה, היות שאפשרות שחרורם של העורר ו-י' לחלופת מעצר מוסדית עודנה מצויה בשלבי בחינה. 

4.              על החלטה זו עררו העורר וי' לפניי. הערר הוגש ביום 6.9.2010, אולם בדיון נוסף שנערך בבית המשפט לנוער בנצרת יום לאחר מכן, הורה בית המשפט (כב' השופטת כ' רוטפלד-האפט) על שחרורו של י' לחלופת מעצר זמנית בישיבה תורנית עד לקליטתו במוסד "בית זיו". כתוצאה מכך, מחק י' את עררו. באותו דיון התברר כי לא נמצאה חלופת מעצר זמנית מתאימה עבור העורר, וטרם הושלמה הבדיקה באשר לחלופת מעצר מוסדית, והוא נותר במעצר. בית המשפט הורה כי יתקיים דיון נוסף בעניינו של העורר ביום 13.9.10.

טענות הצדדים

5.             העורר טוען כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.8.10 כלל לא נידונו טענותיו באשר לקיומן של ראיות לכאורה, אלא רק טענותיו בסוגיית שחרורו לחלופת המעצר. בשל כך, חוזר העורר על הטענות שהעלה לעניין זה בפני בית המשפט המחוזי, וטוען כי אין בנמצא תשתית ראייתית לכאורית לאישומים שעניינם החזקת סכין  וגרימת חבלה חמורה באמצעות סכין.  לטענתו, קביעת בית משפט השלום בעניין זה נסמכת על ציטוטים חלקיים מהודעות המתלונן ושני עדי התביעה, תוך התעלמות מקיומן של סתירות ופירכות רבות הקיימות בהודעות אלה. בנוסף, לטענת העורר, מהודעותיהם של אביעד והקטין י' ר' שהיו עדים לאירוע, עולה כי העורר וחברו י' כלל לא לקחו חלק באירוע הדקירה, אשר התרחש - לכאורה - בנפרד ובמנותק ממקום הימצאם של השניים. העורר טוען כי בהחלטתו, לא נתן בית משפט השלום דעתו למחדלי החקירה הרבים בתיק, ובין היתר, לתיאום הגרסאות שנעשה, לטענתו, בין המתלונן לחבריו. העורר מוסיף וטוען כי גם אם ייקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו, הרי שהיה על בית המשפט לשחררו ממעצר, וזאת, בין היתר, משום שחלקו באירועים הינו קטן לאין שיעור מזה של כ', אשר שוחרר, כאמור, לחלופת מעצר בביתה של סבתו. לטענתו, אין זה ראוי כי כ' - הרוח החיה מאחורי האירועים נושא כתב האישום וזה שמיוחס לו מעשה הדקירה - ישוחרר לחלופת מעצר בבית משפחתו, בעוד שביחס לחבריו נבחנת אך ורק אפשרות של שחרור לחלופת מעצר מוסדית. לדידו, יש בכך משום אפליה. יתרה מכך, העורר מבקש לשחררו לחלופת מעצר בביתו בתנאים מקלים יותר באופן משמעותי מאלה שנקבעו ל-כ', וזאת בשל ההבדל הנטען בחומרת המעשים המיוחסים להם. לבסוף הודגש, כי בעת האירוע נושא האישום העורר עוד לא היה בן 17 שנים, וכן כי זהו מעצרו הראשון.

6.             בדיון שנערך בפניי, טען בא כוח המשיבה כי מדובר בערר מוקדם, הואיל והדיון בבית משפט השלום בסוגיית חלופת מעצר אפשרית בעניינו של העורר - טרם מוצה. לגופו של עניין, המשיבה אינה חולקת על כך שהעורר לא דקר את המתלונן בעצמו, אך סבורה כי התשתית הראייתית הקיימת - הכוללת הודעות מפורטות של המתלונן ועדי התביעה הנוספים - מעלה כי העורר היה, לכאורה, שותף מלא לביצוע המעשים נושא כתב האישום. 

דיון

7.        בהחלטת בית משפט השלום (כב' השופט מ' נדל) מיום 10.8.10 נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית ביחס לעבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. על קביעה זו רשאי היה העורר לערור בזכות, גם אם הדיון בבחינת חלופות המעצר טרם הסתיים. עלינו לבחון איפוא את טענות העורר בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לגופן.

8.        המתלונן הזכיר בהודעותיו במשטרה את שמו של העורר כמי שהיה שותף להשתלשלות האלימה שבמהלכה נדקר. כך, בהודעתו מיום 30.7.2010, הוא סיפר כי העורר הגיע לזירת האירוע לאחר חבריו, ואז רדף אחריו יחד עם כ' ו-י': "שלושתם רצו אחריי והשיגו אותי... ו-י' והעורר הביאו לי מכות, לא יודע להגיד איזה מכות בדיוק, אם זה היה סטירות או אגרופים או מה...." (הודעת המתלונן מיום 30.7.10, בשורות 34-32). בנוסף, אביעד וי' ר', שהיו, כאמור, עדי ראיה לאירוע, ציינו אף הם כי העורר נטל חלק בתקיפתו של המתלונן ואף זיהו אותו בשמו (הודעתו של י' ר', מיום 30.7.10, בשורות 8-7; הודעתו של אביעד מיום 30.7.10, בשורות 13-12). טענת העורר, שלפיה המסכת העולה מן ההודעות האמורות הינה תולדה של תיאום גרסאות בין המתלונן וחבריו, הינה טענה שעניינה מהימנות עדים ודינה להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב בו אנו מצויים עתה (השוו: עניין זאדה, בעמ' 148; בש"פ  9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09), סעיף 8 להחלטה). לעת הזו, ונוכח הודעותיהם של המתלונן ועדי הראייה, ניתן לומר כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של העורר באירוע נושא כתב האישום, באישום של תקיפה בנסיבות מחמירות.

9.        עם זאת, עדיין נותרת על כנה השאלה אם קיימות ראיות לכאורה באישומים של עבירות החזקת הסכין והדקירה. אין חולק, כי העורר לא היה זה שנשא עמו את הסכין, וגם לא נטען כי הוא היה זה שדקר, בפועל, את המתלונן. אישומים אלה מיוחסים, כאמור, לעורר ולחבריו, כ' ו-י', כמבצעים בצוותא, נוכח אופיו והשתלשלותו של האירוע האלים שבו נטלו חלק. על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר אכן היה מבצע בצוותא של עבירות אלה, יש להראות - בשלב זה ברמה לכאורית בלבד - כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לביצוען וכן כי התקיימה בו מודעות לכך שהוא פועל בצוותא (בש"פ 5902/09 גניש נ' מדינת ישראל (לא פורסם,  26.7.09); ראו לעניין זה: ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, סעיף 14 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 20.6.2005)). לאחר שבחנתי את חומר הראיות הגעתי למסקנה כי עצמת הראיות הקושרות את העורר לעבירות הקשורות בהחזקה ובשימוש בסכין אינה גבוהה. אמנם, מהודעתו הראשונה של המתלונן עולה, כי העורר ניגש אליו והיכה אותו יחד עם חבריו לאחר שנשלפה הסכין (הודעתו של המתלונן מיום 30.7.10 בשורות 37-29; הודעתו של המתלונן מיום 3.9.10 בשורות 43-36). מהודעה זו עולה, לכאורה, האפשרות שהעורר ראה את הסכין, ומכאן, שהתקיימה בו, לכאורה, מודעות הן לעצם קיומה הן לאפשרות השימוש בה בהמשך. יחד עם זאת, הודעה זו איננה מהווה אינדיקציה חותכת לכך שאלו אכן היו פני הדברים. בנוסף, מהודעותיהם של י' ר' ואביעד, עולה תמונה שונה, שלפיה אירוע הדקירה התרחש במרחק מסוים מן העורר. כך, מהודעתו של אביעד עולה, כי בעת אירוע הדקירה, העורר היה נתון במאבק עימו: "ואני ממשיך לריב עם י' והעורר... ראיתי את כ' רץ לכיוון המתלונן אבל לא הצלחתי לראות מה קורה ביניהם כי הייתי בריב עם השניים" (הודעת אביעד מיום 30.7.10, שורות 26-23), ומיד לאחר מכן שמע את המתלונן צועק, בשל הדקירה. גם מהודעתו של י' ר' עולה, כי בעת הדקירה היו המתלונן ו-כ' מבודדים יחסית מן ההתרחשות, ובפרט מחבריו של כ' (ובכלל זה העורר): "אחרי זה ראיתי את המתלונן מתרחק מהם, וראיתי את כ' רץ אחרי המתלונן וקופץ עליו מאחורה כמו נינג'ה ונותן לו מכות... המתלונן המשיך ללכת ו-כ' חזר חזרה... מחזיק בסכין ביד... הולך לכיוון החברים שלו" (הודעתו של הקטין י' ר' מיום 30.7.10, שורות 13-11). בשתי הודעות אלה, אין זכר לכך שהסכין נשלפה או נראתה על-ידי הנוכחים באירוע עובר לביצוע הדקירה.  המסקנה העולה מדברים אלה, היא כי על אף שמגרסתו של המתלונן עולה, לכאורה, כי ייתכן שהעורר ראה את הסכין נשלפת ואף נכח באירוע הדקירה, קיימות עדויות אחרות מהן עולה אפשרות אחרת. עוד יוער כי בהודעותיהם של שותפיו של העורר לכתב האישום, י' ו-כ', אין אמירות הקושרת אותו לאקט הדקירה או אמירות שמהן משתמע כי הוא היה מודע להימצאות הסכין. אמנם, י' ו-כ' לא נשאלו אודות עניין זה במפורש, אך להיעדר התייחסותם יש לתת משקל מסוים. בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, אין בכוונתי להכריע, כמובן, בין גרסאות אלה, אולם אני סבור כי יש בקיומן של הגרסאות השונות באשר למיקומו של העורר ביחס לאירוע הדקירה וחלקו באירוע זה, כדי להקרין על עוצמתה של התשתית הראייתית הקיימת נגדו ביחס לעבירות אלה. 

10.      עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות המיוחסת לעורר - שלגביה קיימת, כאמור, תשתית ראייתית לכאורית - משקפת מסוכנות, שאליה התייחס בית משפט זה לא אחת בהחלטות שעסקו באירועי תקיפה אחרים. בצד האמור, עוצמתה של התשתית הראייתית הקיימת נגדו באישומים האחרים משליכה על שאלת שחרורו לחלופה, ומצדיקה בחינה מעמיקה של אפשרות זו. מכיוון שתהליך בחינת החלופות המוסדיות טרם מוצה על-ידי בית משפט השלום, איני רואה לנכון להקדים את המאוחר ולהורות בשלב זה על שחרור לחלופת מעצר. עם זאת, ככל שלא תימצא חלופה מוסדית מתאימה בתוך 7 ימים, יוכל העורר לפנות לבית משפט השלום בבקשה לבחינת חלופות נוספות, בין אם לתקופה זמנית עד שיימצא מקום בחלופה מוסדית ובין אם כחלופה קבועה. האפשרות לשחרר את העורר לחלופות אלה תיבחן לגופה.

11.      בשולי הדברים אבקש להתייחס לטענת ההפליה שמעלה העורר. אמנם, כ' היה המבצע העיקרי של המעשים נושא כתב האישום ולו מיוחסת פעולת הדקירה, כמו גם אירוע נוסף שבו לא היה לעורר כל חלק. אולם, כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, ומטבע הדברים, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופה בלתי הולמת שלא יהיה בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, אף אם מסוכנות זו מצויה במדרג נמוך יותר מזה של כ'.

           הערר מתקבל אפוא באופן חלקי, כמפורט בפסקה 10.

           ניתנה היום, ה' בתשרי התשע"א (13.9.10).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    הג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il